למה התעצבנתי על הילדים בשבת בבוקר

יום שבת, ואני מתעורר ביקיצה טבעית. חלמתי שדפקתי את האוטו – ממש מבאס. מצד שני, בחלום כבר מצאתי מישהו שיתקן את הפחחות במחיר ממש טוב, אז אולי היה גם צד חיובי.

אני יוצא לסלון ורואה את הילדים רואים בוב ספוג. שוב. כבר שבועיים שבוב ספוג שולט בבית הזה. כל התריסים סגורים, הבית חשוך, ואני שומע את היצור המרובע הזה צורח על כל הבית. אני אומר להם “בוקר טוב” – ואין תגובה. זומבים מול המסך.

אני מתעצבן. מבקש מהם להחליף לסרט אחר, אולי משהו רגוע יותר. הבן שלי מאוכזב, עוצר את הסרט. הילדה כבר מתעצבנת – הסרט נעצר פתאום… בעוד רגע יתחילו דרמות. הרי אישרתי להם.

אז אמרתי להם להמשיך, והחלטתי לעצור לרגע. שאלתי את עצמי – מה באמת מרגיז אותי פה? הם הרי לא עשו משהו רע. אתמול אפילו אישרתי להם לראות סרט אחד בבוקר.

אז למה אני כועס?

אם אני חוזר להכרח שלקיחת אחריות על מה שאני מרגיש – אני מבין: אני לא כועס עליהם, אני כועס על עצמי. אני ואשתי מנסים לא לאשר טלוויזיה בשבת. דמיינתי בוקר אחר לגמרי – שהם קמים, הולכים לבחור משחק קופסה או יצירה. וזה באמת קורה כשאין מסך.

כשראיתי שהסרט רק התחיל, הבנתי שזה אומר שאני הולך לשמוע עכשיו שעה של בוב ספוג, שזה עבורי לא סתם רעש – אלא תזכורת חיה לתחושת כישלון. הרי אם לא הייתי מאשר להם מסך – הם היו משחקים. אולי הייתי מרגיש “אבא טוב”. אבא מוצלח בעיני עצמי ובעיני אשתי.

בפועל, הקולות של בוב ספוג בסלון רק הדהדו לי את האכזבה מעצמי. הם? הם לא אשמים. הם לא ידעו שתכננתי בראש סיטואציה אחרת – שבה הסרט כבר נגמר עד שאני מתעורר, ואם כבר סרט, אז איזה מואנה כזה… רגוע, מרגש, עם מסר חינוכי.

הבוקר הזה – כמו הרבה רגעים אחרים – החזיר אותי להבנה: הכעס הוא עליי, לא עליהם. וכשאני מבין את זה – אני כבר לא כועס. אני יוצא החוצה, מתיישב עם הקפה והמוזיקה ההודית שלי, וקורא לבן שלי שיבוא לחיבוק. והוא בא. יושב איתי. ואני מזמין אותו – לא מאשים אותו.

הסיטואציה הזאת מזכירה לי את מה שאני מזכיר גם לאחרים: לקחת אחריות על מה שאנחנו מרגישים. הכעס על הילדים, או על איך שדברים מתנהלים, הוא כמעט תמיד שיקוף של כעס פנימי – על איך שאנחנו היינו רוצים שזה ייראה.

וכשאנחנו עוצרים רגע לפני התגובה – רק שנייה אחת – ולוקחים אוויר, יש סיכוי שנבין משהו עמוק יותר. לרוב, ההבנה הזו מרככת את הכעס. מזכירה לנו שאנחנו פשוט עושים הכי טוב שאנחנו יכולים. גם אם לא תמיד יוצא מושלם.

בתהליך האימון אנחנו חוקרים את הרגעים האלה. לומדים לקחת אחריות מלאה על הרגשות והבחירות שלנו. רק מתוך המקום הזה אפשר באמת לקחת שליטה על ההורות, על הזוגיות, ועל תחושת ההגשמה שלנו.

באהבה,

איתי - מאמן הוליסטי